החלטה בתיק דנ"מ 2142/04

           עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית-המשפט העליון בעע"ם 6464/03 לשכת שמאי המקרקעין בישראל נ' משרד המשפטים.

2.        המדינה פירסמה מיכרז שתכליתו הקמת מאגר של מאתיים-עשרים-וחמישה שמאי מקרקעין האמורים לספק שירותי שמאות למשרדי הממשלה למשך תקופה קבועה מראש. הזוכים במיכרז - כך נקבע בתנאיו - יהיו אותם שמאים שיבטיחו את השירות הטוב ביותר במחיר הנמוך ביותר, ומשמעות זכייתם במיכרז תהיה הכללתם ברשימת שמאים סגורה שמשרדי הממשלה יהיו רשאים לשכור את שירותיהם. העותרת לפנינו - לישכת שמאי המקרקעין - התנגדה לאותו מיכרז ותקפה אותו בעתירה מינהלית שהגישו לבית-המשפט לעניינים מינהליים. בית-המשפט דחה את העתירה והעותרת ערערה לבית המשפט העליון. בית-המשפט העליון - השופטים ביניש, ריבלין וחיות - דן בערעור ומסקנתו היתה (מפי השופטת חיות) כי גם אם יש טעם בטענותיה המשפטיות של העותרת, לא עלה בידה להציג תשתית ראיות שתתמוך בטענותיה וכי מטעם זה יש לדחות את הערעור. דחיית הערעור הסבה עצמה אפוא - ובכל השאלות שנדונו - על-כך שהעותרת לא הוכיחה טענותיה ולא הביאה תשתית ראיות לביסוסן.

3.        העותרת אינה משלימה עם הכרעת הדין ומבקשת היא כי יקוים בה דיון נוסף. לטענתה, משדחה בית-המשפט את ערעורה מטעמי ראיות, נפסקה - הלכה למעשה - הלכה הסותרת הלכות קודמות, הלכה חדשה וקשה שעניינה נטל הראיה במשפט המינהלי והציבורי. ובלשונה של העותרת: בית המשפט "יצר ... נטל ראיה חדש שהיה וייוותר על כנו יביא לשינוי ההלכה הקיימת לעניין נטלי השכנוע וסדרי הבאת הראיות הנוהגים בעניינים מינהליים" (סעיף 4). העותרת מסבירה כי "לא הכרעת בית המשפט הנכבד עומדת בבסיס עתירתה של המבקשת לקיומו של דיון נוסף כי אם הצבתו של נטל הוכחה בלתי אפשרי להוכחה על כתפיהם של העותרים ..." (סעיף 6), וכי תכליתו של הדיון הנוסף היא כי בית-המשפט העליון "[יורה] הלכה אשר תקבע את כללי ההוכחה שינהגו במשפט הכללי-ציבורי" (סעיף 25).

4.        העותרת פורשת בעתירתה את טענותיה המפורטות, ותמצית הדברים היא זו: עד-כה הקל המשפט בנטל הראיה שהוטל על עותר מינהלי, ודי היה לו לעותר שכזה שיעורר ספק בחוקיות פעולת המינהל כדי שדברו יישמע גם בלא שהוטל עליו להביא ראיות להוכחת טיעוניו. כך אף בדיני ההגבלים העיסקיים, לעניין קיומו של הסדר כובל הנופל לגדר אחת החזקות שבחוק ההגבלים העיסקיים, תשמ"ח-1988. דחיית ערעורה של העותרת אך מן הטעם שלא הוכיחה את טענותיה - וזאת אף שבית-המשפט מצא טעם בטענותיה המשפטיות - משמעה אפוא החמרה במידה ניכרת של נטל הראייה המוטל על עותר מינהלי, ומכאן ההלכה שלפנינו. יתרה מכך: לדעת העותרת, רבות מן העובדות שבית-המשפט קבע כי לא הוכחו הן בגדר "ידיעתו השיפוטית", ולמיצער ידועות הן למדינה; היה על בית-המשפט אפוא לדרוש מן המדינה - ממנה ולא מן העותרת - להביאן לפניו. 

5.        ביקשתי את תגובת המדינה לעתירה, וזו הודיעתני כי מתנגדת היא לקיומו של דיון נוסף. אף העותרת הוסיפה דברים, ומשנאספו כל המסמכים אל תיק בית-המשפט הגיעה עת הכרעה.

6.        בבוא שופט לבחון האם להורות על קיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית-המשפט העליון, שומה עליו לשאול את עצמו, בראש ובראשונה, שאלה זו: האם פסק בית-המשפט העליון הלכה משפטית שניחנה באחת מאותן תכונות מיוחדות הנזכרות בסעיף 30 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984? "פסק" לעניינה של הוראת חוק זו, משמע: חידש הלכה בכוונת מכוון ובמפורש ולא אך בעקיפין על דרך יישומו של דין. השוו: דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן (לא פורסם); דנ"א 7829/02 אדיב נ' קצין התגמולים (לא פורסם). האם פסק בית-המשפט העליון בענייננו הלכה כאמור? קריאת פסק הדין מובילה למסקנה -  ומסקנה חד-משמעית היא - כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה. בית המשפט העליון לא דן כלל בשאלת נטלי ההוכחה במשפט המינהלי, אף לא בנטלי ההוכחה בדיני ההגבלים העסקיים. בית-המשפט אך מצא כי העותרת לא הביאה לפניו אותם "כלים ראשוניים והכרחיים לניתוח הסוגיות שהועלו" (עמ' 11). בית-המשפט לא פסק הלכה בעניין זה - בוודאי שלא אמר לפסוק הלכה - ודבריו מסיבים עצמם אך על נסיבות עניין: על כשלון העותרת להציג תשתית עובדות בסיסית לטענותיה. דברים אלה אין בהם "הלכה" הראויה כי ידונו בה נוספות.  

7.        אשר לטענת העותרת לעניין פירוש שפירש בית-המשפט את סעיף 2 שלחוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח-1988: לא מצאתי כי דברים שאמר בית-המשפט חורגים מהלכות קודמות שנפסקו לעניין זה - ההלכה שנפסקה בדנ"א 4465/98 טבעול נ' שף הים, פ"ד נו(1), 56, וההלכות שבאו לאחריה; למשל: ע"א 3700/98 א.מ. חניות נ' עיריית ירושלים, פ"ד נז(2) 590; דנ"א 3113/03 א.מ. חניות נ' עיריית ירושלים (לא פורסם). בפרשות אלו הסברנו כי חוק ההגבלים העסקיים יפורש על-פי תכליתו והגיונו ולא באורח מכניסטי. כך עשה בית-המשפט בענייננו, משסירב לקבל כמובן מאליו כי כל מיכרז - ולו מיכרז של המדינה הוא בו נקבע מחיר מכסימלי לשירות מסוים - מהווה "הסדר כובל", מבלי שהובאו ראיות נוספות לבחינת אותו מיכרז ואותו הסדר. 

8.        העתירה נדחית. העותרת תשלם למדינה הוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח.

היום, כ"ט בסיוון תשס"ד (18.6.2004).

                                                                                                                                                                                                ש ו פ ט 

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: